תפקידם אינו דווקא להתרכז בחיים רוחניים אלא להתפלל למען האחרים, מרגישים שזה השירות שלהם למען העולם, מרגישים שהחסד האלוהי עובר דרכם וממשיך למען האנושות כולה, הם צינור בין החסד האלוהי והאנושות.
יכול גם להיות שיש אנשים שיש ארכיטיפ זה, אך משום שיש להם גם ארכיטיפים אחרים שמביאים אותם לחיות בעולם החיצוני, הם אינם חיים במנזר או בבדידות אך מקדישים חלק מזמנם לתפילה, להתבוננות.
במשך ההיסטוריה נזירים היו חרוצים מאוד ומעורבים בעניינים ארציים, כמו ייבוש ביצות ונטיעת כרמים באירופה של ימי הביניים, עבודה בשדות האורז באסיה, בניית מנזרים, הוראה והעתקת ושימור טקסטים.
כיום ארכיטיפ הנזיר/נזירה יכול להופיע גם כיכולת התמקדות בדבר אחד, שקדנות, מסירות לדרך רוחנית או כל עבודה שדורשת ריכוז רב. מבחינה זו, יכול בהחלט להיות שלסופרים או יזמים יש ארכיטיפ זה, כמו לאנשים רוחניים.
האדם יכול להיות נזיר, אפילו נזיר דתי, מבלי להיות פרוש, כמו הלאמות בטיבט, יוגים וחכמי איסלאם.
והיו גם אבלאר ואלואיז, הנזיר והנזירה בצרפת במאה השתים עשרה, שזנחו את שבועתם לפרישות בגלל תשוקתם אחד לשני. שניהם הצטיינו בעיסוקיהם – אבלאר כמרצה, מתפלמס ופילוסוף, ואלואיז כראש מנזר רדיקאלית ומייסדת מנזרים, ואף כי תשוקתם גרמה להם סבל רב, נראה שלא פגעה בעבודתם הרוחנית.
פרוש קשור לחיים הרוחניים, כמו במסורת הקתולית והמזרחית, משום שאדם החי חיים רוחניים באופן אינטנסיבי אינו יכול לקיים שני סוגים של שותפות אינטימית בו זמנית, עם אלוהים ועם בן/בת זוג ארציים. הצ'אקרה השניה היא צ'אקרה של דם, יזע ודמעות. זה החלק שבנו האומר לנסות יותר, לעבוד, ליצור, החלק שבנו שרוצה לפרוש מהעולם כדי להיות בקשר עם אלוהים. זה המקום שבו אנו מתחילים קשר אינטימי עם מישהו אחר, מישהו ארצי או אלוהים, המסע שלנו עם מישהו אחר. כאשר יש לנו קשר אינטימי עם אלוהים, זהו קשר אמיתי יותר מהעולם החיצוני ואז אנו רוצים להתנתק כדי להתרכז בקשר הזה. חיינו הפנימיים לוקחים הרבה אנרגיה מאיתנו, אנו רוצים להיות שם ולפתח אותם, רוצים להיות שם לבד. זוהי פרישות רוחנית, לא פיזית, אך הגוף הולך אחריה. במשך השנים הפרישות הרוחנית התעוותה והתפתחה לתיעוב ודחיה ממין.
צל הנזיר/נזירה מסתלק מהעולם האמיתי, מהצורך להרוויח את לחמו או לגדל משפחה; אדוק בצורה מופרזת, שקוע בעצמו, צדקנות יתר. יכול גם להופיע ככפייתיות לצורך שתהיה לו התנסות אלוהית. מופיע גם כהשפלה עצמית, הלקאה עצמית, הקרבת העצמי, במקום להתפלל לאחרים סובל למענם.
* קבע/י האם יש לך דפוס חיים רציני של הוצאת עצמך מהעולם ומיחסים אישיים כדי להתמקד בצורה אינטנסיבית בתירגול רוחני או בעבודה.
סרטים: קלוד ליידו ב"יומנו של כומר כפרי"; אודרי הפבורן ב"סיפורה של נזירה"; יי פאן-יונג ב"מדוע יצא בודהי-דארמה למזרח?"; דבורה קר ב"אלוהים יודע, מר אילסון"; לורטה יאנג ב"בוא לאורווה"; ליליה סקאלה ב"שושנות השדה".
ספרים: "שם הוורד" מאת אומברטו אקו.
דת/מיתוסים: פריאר טאק (הנזיר המיתי השצטיין בשימוש בחרב, מאנשיו של רובין הוד); נניוס (נזיר וולשי שסבורים שהוא שכתב את ההיסטוריה הבריטונית, אשר שימשה את ג'פרי ממונמות' ואחרים בשחזור ההיסטוריה של המלך ארתור); ברנדט סובירו (נערה צרפתיה בת המאה התשע-עשרה שבגיל 14 טענה שראתה את הבתולה מרי).