הנודד לא מחפש דווקא חוכמה. זה אדם שאינו יודע לאן הוא שייך, לא מסוגל להטיל עוגן, "למצוא את עצמו". בהיבט החיובי, לנודד יש את החוכמה לדעת כאשר דבר מסויים (מקום, עבודה, חברים ועוד) כבר לא מתאים לו, מכביד עליו בדרך להתפתחות. הוא מקשיב לאינטואיציה שלו האומרת כי הגיע הזמן לארוז את הדברים ולעזוב ויש לו את האומץ לעשות זאת. יש אנשים שלא מתאים לנשמה שלהם להשאר באותו מקום כל החיים והם אמיצים מספיק ללכת אחר הרמזים שאומרים להם לעזוב מקום מסויים. לעיתים קרובות הנודד מגיע למקום מסויים, מביא חוכמה, שינוי שעוזר להתקדמות המקום, ולאחר שעושה את משימתו, עוזב.
הנשמה האבודה מתגלם באנשים שבילדותם לא היו כללים ברורים, חוקים, סדר, גבולות. כאשר נשמה מגיעה לעולם הפיזי היא צריכה הדרכה, ליווי. כאשר החוקים של העולם הפיזי לא ברורים לה, היא מרגישה אבודה, לא יודעת כיצד לתפקד בעולם זה. האדם לא ממוקד, לא עושה דבר עם מה שמצא, לומד כל הזמן דברים חדשים אך לא עושה איתם דבר. המסע של החיפוש העצמי צריך לצאת ממקום מקורקע, בטוח, ברור.
צל המחפש הינו "הנשמה האבודה", אדם שיוצא למסע ללא מטרה וללא כיוון (נווד), מנותק ממטרות; מופיע גם כאשר המחפש נעשה קנאי לתירגול או לגורו כלשהם – מה שצ'וגיאם טרונגפה כינה בצדק "חומרנות רוחנית" – אך אף פעם לא באמת משתחרר מאנוכיות יסודית ומרדיפה אחר החומרנות.
* חפש/י דפוס התנהגות מתמיד של מעבר ממקור אפשרי של חוכמה ואמת לאחר.
סרטים: טיירון פאואר ב"חוד התער"; בראד פיט ב"שבע שנים בטיבט"; פיטר וולר וג'ודי דייויס ב"העידן החדש" (צל); אלן בורשטיין ב"אליס לא גרה כאן יותר"; הנרי פורד ב"ענבי זעם".
מחזות: נורה ב"בית הבובות" מאת הנריק איבסן.
ספרים: "סידהארטה" מאת הרמן הסה.
אוטוביוגרפיות: "נועד לתהילה" מאת וודי גתרי; "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת" מאת מהאטמה גנדי; "היה כאן ועכשו" מאת ראם דאס.
דת/מיתוסים: ארג'ונה (במסורת ההינדית, תוהה על תפקידו בחיים ב"בהגוודגיטה"); סידהארטה גאוטמה (לפני שהגיע להארה כבודהה, סידהארטה הלך בנתיב הקלאסי של המחפש).